מסיבת חנוכה בגן. יעל אחוזת התרגשות והתלהבות לקראת המסיבה. היא מראה לאמא שלה בבית את הריקוד שהכינו, כל היום היא שרה בבית שירי חנוכה... בערב המסיבה היא בוחרת שמלה יפה, מתלבשת, מתארגנת, מקפצת לה ברחבי הבית... כשהיא מגיעה לגן עם הוריה, הם פותחים את דלת הגן ומגלים בו את קהל ההורים והילדים. יעל נצמדת אל אימה, מתקשה להתנתק ובקושי רב מסכימה לשבת על הכסא שלה שנמצא במרחק מכסאות ההורים. היא מעדיפה לשבת עם הוריה ולא עם כל הילדים...

כשמתחילה המסיבה יעל לא משתתפת. היא יושבת, שקטה, שפתיה נעות בשקט עם מילות השיר. כשמזמינים את הילדים לקום ולרקוד במרכז החדר, יעל נשארת במקומה ואינה נענית להזמנתה האישית של הגננת לקום. 

בשיר האחרון של המסיבה יעל קמה ממקומה והשתתפה ככל הילדים... ככה זה בכל מסיבה, כל שנה מאז שהיא החלה ללכת לגן בגיל שנתיים.
כמו יעל היו עוד שני ילדים בגן. ביישנים. אחד ישב על ברכי אביו וסרב לקום, השניה הסכימה להשתתף ממקום ישיבתה בלבד. שאר ילדי הגן רקדו מלאי בטחון והוריהם קרנו מאושר.

כאמא ביישנית לילדים ביישנים, קל לי להתחבר לתחושות של יעל ולהבין אותן. זה לא פשוט לנו הביישנים להיות במרכז תשומת הלב, כשכל תנועה וריקוד נעשים מול עשרות עיניים מתבוננות. ואפילו כאדם בוגר ביישן שמתמודד עד היום עם ביישנותו וזוכר בדיוק מה זה להיות ילד ביישן במסיבות כאלה, לא פשוטה לי ההתמודדות עם ילדיי בהזדמנויות כאלה. למה הם מתביישים? הרי הם לא פחות מוצלחים מעשרים הילדים שכן משתתפים?

ביישנות היא נטייה מולדת בעלת בסיס גנטי. בדרך כלל, לילד ביישן יש גם הורה ביישן, אם לא שניים, ומעבר לנטייה הגנטית, ישנה גם ההשפעה הסביבתית שלנו ההורים. אומנם עם השנים למדתי להתמודד עם הביישנות שלי, ארגז הכלים שלי גדל ואני מתמודדת בהצלחה עם מצבים חברתיים מגוונים, אבל הנטייה הטבעית הבסיסית שלי היא למופנמות ולא למוחצנות, אז ברור שזה מה שילדיי סופגים ממני בבית...
ישנן דרגות שונות של ביישנות המשתנות על פי עוצמתן ונמדדות בעיקר במידת הפגיעה בתפקודו של הילד ובמימוש הפוטנציאל שלו. 
ישנם ילדים אשר ביישנותם צצה לה מדי פעם במסיבות ובאירועים, או במצבים חדשים וזרים, אך בסך הכל בחיי היומיום הם משתלבים היטב מבחינה חברתית בסביבה שמוכרת להם, יש להם את החברים הקבועים שלהם, הם פעילים, לא נמנעים ומצב רוחם נינוח. זוהי דרגת ביישנות קלה.
ישנם ילדים אחרים שגם בסביבה מוכרת כמו הגן או המשפחה המורחבת הם מתקשים מאוד לתפקד, הם חשים בסימפטומים של חרדה כמו דופק מואץ, הסמקה והזעה והם נוטים להמנע במידה רבה מפעילויות ואירועים חברתיים, עד כדי כך שנוכל לומר כי הילד אינו מתפקד באופן תקין וחלק ניכר מיכולותיו אינן ממומשות בגלל ביישנותו הקיצונית, אשר מכונה גם חרדה חברתית.
עוצמת הפגיעה בתפקוד תקבע את צורך בטיפול בביישנות.
גם ההורים המופנמים והביישנים בעצמם וגם ההורים המוחצנים והלא ביישנים מביעים דאגה לילדם הביישן. ההורים הביישנים, אשר מכירים את העמדה של הילד הביישן וההתמודדות הלא פשוטה, מבקשים לחסוך ממנו את הקושי שבכך, ואילו ההורים המוחצנים פשוט מתקשים להבין את דרכו המופנמת של הילד ורואים זאת כבעיה.

אז מה כן אפשר לעשות אם יש לי ילד ביישן?
הנטייה הטבעית של כל ילד ביישן היא להמנע מהמצבים שמעוררים בו אי נוחות וחרדה. תפקידנו כהורים היא לעודד את הילד להחשף למצבים האלה וליצור עבורו התנסויות מגוונות להתמודדות. חשוב לזכור שהמנעות רק תשמר ותחזק את חרדתו של הילד ולא תאפשר לו למידה והתמודדות עם המצבים החברתיים שמעוררים בו אי נוחות. ככל שהוא ימנע יותר, הוא יחוש יותר אי נוחות וחרדה מפני המצבים האלה עד כדי פגיעה בתחושת המסוגלות של הילד ופגיעה בדימויו העצמי.
יחד עם זאת חשוב שההתנסויות האלו יעשו באוירה תומכת, מאמינה ומעודדת, ולא לוחצת וכועסת. בעצם, תפקידו של ההורה הוא למצוא את האיזון הנכון לילד שלו שיצור עבורו סביבה בטוחה ומעודדת להתנסות אשר תאפשר לילד התמודדות חיובית ומוצלחת.

איך עושים את זה? הנה כמה רעיונות:
• להכין את הילד לצפוי, לדבר על מה שעומד להתרחש: מי יגיע למסיבה, מה נעשה שם, איפה נשב וכו'. ככל שנצליח לפרט יותר בשיחה מוקדמת איתו, כך ההלם יהיה קל יותר. הפתעות בכל מקרה יהיו, לא ניתן ולא צריך להכין את הילד להכל, אך אפשר להקל עליו.
• לא לגונן יתר על המידה. לעודד את הילד לשבת בנפרד, לרדת מהידיים כעבור זמן מה ולהפרד פיזית מחיבוקכם, לתמוך ממרחק ולשחרר. הפרידה היא מסר של הבעת אמון ביכולתו של הילד להתמודד.
• גם אם הילד לא רוצה לבוא ולהשתתף במסיבה או באירוע, להביאו בכל זאת. אל תאפשרו לחרדותיו של הילד לנהל את משפחתכם. אם תכננתם ללכת לאירוע ונראה לכם שהוא מתאים לילד שלכם – לכו. אפשר להגיע מוקדם לפני כולם, כך הילד יוכל לקבל את שאר האורחים ולהתרגל להמון בהדרגה.
• לעודד אך לא להכריח את הילד להשתתף באופן פעיל. לעיתים ילדים מעדיפים להיות בעמדת צפייה והתבוננות מהצד בטרם יוכלו להשתתף, חשוב לאפשר זאת.
• לנסות שלא להביע בפני הילד את האכזבה מהתנהגותו.

לסיכום, ביישנות היא תכונת אופי מולדת, אשר ככל הנראה אינה ניתנת לשינוי דרמטי: אדם ביישן כנראה שלא יוכל להפוך עורו ולהפוך לאדם מוחצן שאינו רגיש לתגובות הסביבה, אך בהחלט ניתן באמצעות חשיפה והתנסות במצבים חברתיים מגוונים לשפר מאוד את ההתמודדות ולהקל במידה משמעותית על התחושות המלוות את הילד.
זיכרו, כי ילדים מופנמים אינם תמיד סובלים מהנטייה הזו שלהם, טוב להם עם 2-3 חברים והם לא זקוקים ליותר מזה, יחד עם זאת אם נראה כי הילד אינו מרוצה ממצבו וקיימת פגיעה בתפקודו והמנעות רבה מהתמודדות שמצופה ממנו במסגרת החינוכית והמשפחתית, חשוב לפנות לאיש מקצוע. קיימות בשוק קבוצות טיפוליות למיומנויות חברתיות וטיפולים פרטניים מגוונים וחשוב לפנות לאבחון ועזרה במידה וחשים בקושי משמעותי.