אורית רובין בן חיים
פסיכולוגית התפתחותית מומחית לילדים
איך היה בגן? כייף!
מאת: אורית רובין בן-חיים, פסיכולוגית התפתחותית מומחית
מוכר לכם? אז איך גורמים לילדים לשתף אותנו במה שעבר עליהם במהלך היום?
אנחנו אוספים את ילדנו היקר מהגן אחרי שלא ראינו אותו 8 שעות ואף יותר, והשאלה הראשונה
שאנו שואלים אותו אחרי החיבוק והנשיקה היא: איך היה היום בגן? והתשובה כמעט תמיד זהה: כייף.
אז למה הם לא משתפים אותנו?
חשוב להבין שהשיתוף בחוויות דורש לא מעט מיומנויות התפתחותיות, קוגניטיביות ורגשיות.
הנה כמה מהמיומנויות הנדרשות מילדכם כשאתם ממתינים לתשובתו:
זכרון – על מנת שילד יצליח לשחזר בדמיונו את אירועו יומו, הוא נדרש להפעיל מיומנויות זכרון
מסוגים שונים. לפעמים הילדים פשוט לא זוכרים...
שליפה – גם הילדים שעונים "כייף" על השאלה שלנו, יכולים במהלך היום, באוטו, או לפני השינה
פתאום להזכר באירוע או שניים ולשתף. הדרישה לשלוף מהזכרון ברגע נתון היא לא פשוטה,
לכן התאזרו בסבלנות והעריכו שיתופים ספונטניים שהילד יוזם לאורך היום.
ארגון מחשבתי – היכולת להתייחס אל אירועי היום הרבים: מפגש, יצירה, ארוחה, משחק בחצר,
ריב עם חבר וכו', לארגן אותם במחשבה וליצור מהם סיפור היא משימה מורכבת בגילאים
הצעירים. בגלל זה אנחנו שומעים לפעמים חלקי סיפורים ולא בטוחים מה באמת קרה שם.
אגוצנטריות – הילדים הצעירים מתקשים מבחינה התפתחותית לצאת מנקודת מבטם ולהתבונן
בדברים מנקודת מבטו של הזולת, לכן לספר לאמא ואבא על אירוע שקרה, תוך הבנה והתחשבות במה שהם יודעם כבר, את מי הם מכירים ואת מי לא, דורש בשלות מסויימת בתחום זה.
יכולת הבעה שפתית – לפעמים הקושי טמון בהתפתחות השפתית. שיתוף בחוויות דורש יכולת הבעה, הרכבת משפטים, ארגון המסר המילולי ועוד.
דימוי עצמי – לעיתים הילד מנסה לספר, הוא מבין שמתקשים להבינו ומתוך המודעות לקשייו ורגישותו לתגובות הסיבה, הוא מעדיף להמנע מהמשימה המורכבת והמתסכלת של השיתוף.
יחסים עם ההורה – לעתים היחסים עם ההורה מורכבים ומעוררים בילד התנגדות לשתף. בדרך כלל, במקרים אלה יהיו ביטויים נוספים לקושי ביחסים, מלבד אי השיתוף, כגון בעיות התנהגות, התנגדויות נוספות ועוד.
תחושת שליטה – הורים רבים מתחקרים את ילדם. הם לא מסתפקים בתשובה "כייף" וממשיכים לשאול: מה אכלת? מה למדת? מה ציירת? בדרך כלל התיחקור לא יניב פירות, ההורה ירגיש עדיין לא מסופק מהתשובות והילד ירגיש שמנדנדים לו ולוחצים עליו, ותחושת השליטה שלו תפגע.
אז מה כן עושים? ראשית, אל תוותרו על השאלה. המשיכו לשאול, כך אתם מביעים עניין והילד יבין שהציפייה ממנו היא לשתף. אל תתחקרו ואל תנדנדו. במקום זאת, זכרו שתקשורת היא דו-כיוונית, ואם ילדכם לא משתף או משתף אתכם מעט, חזקו את הכיוון השני: שתפו אתם את ילדכם בסיפורים מעולמכם.
ילדים אוהבים מאוד לשמוע את הוריהם מספרים סיפורים אישיים על עצמם.
• ספרו על דבר או שניים שעשיתם בעבודה, אדם שפגשתם, בעיה שנתקלתם בה והפתרון שמצאתם, מישהו שהרגיז אתכם, מישהו ששימח אתכם ועוד ועוד. כך ילדכם יקבל דוגמא לשיתוף בחוויות, התקשורת ביניכם תשתפר ואם הדבר ייכנס לשגרת יומכם, תזכו בוודאי גם אתם לשמוע מעט יותר על יומו של ילדכם...
• מה עוד אפשר לספר להם? שתפו בסיפורי ילדות שלכם. ספרו לילדכם על זכרונות שלכם מתקופת הגן והילדות, פחדים שלכם, חששות. השתדלו לשלב בסיפור גם את הדרך בה התגברתם על החששות, מה עזר לכם, איך הרגשתם ועוד. התאימו את הסיפורים לתכנים שמעסיקים את ילדכם.
• שימרו על קשר עם הנעשה בגן. התבוננו ביצירות שהוא מביא הביתה, ביצירות שתלויות בגן, בלוח התוכן, צפו בתמונות שהגננת שולחת והתייחסו אל הנעשה. השתדלו להתייחס באמירות ולא בשאלות. אמירות כגון: "כשהייתי ילד מאוד אהבתי את חג הפסח. אני זוכר שגם אותנו הגננת לימדה אותנו על משה בתיבה..." יכולות להניב יותר תגובות אצל ילדים מאשר שאלות כמו: "מה אתם לומדים עכשיו בגן?".
